מוזיקה קבלית- לפרוט על המיתר הנכון 

מקובל הוא אדם פשוט, בדיוק כמו כל אדם אחר. הוא לא אמור להיות חכם או מלומד, וגם אין לו ארשת פנים מקודשת. הוא החליט בשלב מסוים של חייו למצוא את הדרך שתספק לו תשובות אמינות לשאלות שמעסיקות אותו.

בסיום התפתחותו הרוחנית, הוא מייצר ניגונים כה מעוררים עד שהגעגועים, השמחה והאהבה מתעוררים משנתם.

באמצעות הלימוד הנכון, המקובל מצליח להשיג חוש נוסף, חוש שישי, שהוא-הוא החוש הרוחני. בעזרת החוש הזה הוא מרגיש את העולמות הרוחניים כמציאות ברורה, ממש כפי שאנו מרגישים את המציאות שלנו כאן בעולם הזה.

מתוך הכרתו המוחשית מקבל אותו מקובל ידע על העולמות העליונים, הרוחניים והתגלותם של אותם כוחות שבהם.

עולמות אלו נקראים "עליונים" מעצם היותם מעבר לעולמנו, למעלה מתפיסתנו. הם השורשים מהם משתלשל כל מה שנמצא כאן, כל מה שקיים וממלא את עולמנו, כולל אותנו.

המקובל נמצא בו זמנית בהרגשתו גם בעולמות העליונים וגם בעולם שלנו. תכונה זו משותפת לכל המקובלים. וכך, עם רכישת החוש השישי, הוא מצטרף לכל אותם אלו שהשיגו אותו לפניו. המקובלים מקבלים את האינפורמציה האמיתית שנמצאת סביבנו והרגשתם היא מה שמכונה בפיהם המציאות. מכאן הם חוקרים אותה, מכירים אותה ומלמדים אותנו עליה.

ההבדל בין מי שמנגן נכון למי שמנגן יפה
מקובל שרק מתחיל להרגיש את העולם העליון, כבר נכנס למימד אחר. עולם ומלואו נפתח לפניו, משהו שלא נמצא בעולם הזה. הוא חש בהרגשות מיוחדות השונות מן המוכר לנו. הוא חש בכוחות שמפעילים את העולם שלנו ומרגיש את הנשמות שאינן נמצאות בגופן. עבורו העתיד, העבר וההווה מורגשים כיחידת זמן אחת. הוא חווה את כל הכוחות, ומתמלא ברגש עצום, בהרגשה נצחית, שלמה, ומרגיש את עצמו כמי שכולל את כל המציאות. חוויה כזאת לא ניתן לבטא במילים.

בספריהם כותבים לנו המקובלים עצות בנוגע למהי הדרך להגיע להתפעלות שכזאת, לפתיחת המציאות האינסופית הזאת, להרגשה חווייתית שאין כמותה. כלומר הם מייעצים לנו לעשות כך או אחרת בפנימיותנו, עם הכוחות שלנו, עם הרצונות שלנו ועם כל מה שנמצא בתוך נשמתנו. במידה ונקיים את ההנחיות, צעד אחר צעד, כפי שהן מוצגות בספריהם - נזכה להרגיש. ומה נרגיש? את זאת המקובלים לא אומרים, כי הרגשה אי אפשר להעביר.

גם כשאנו מספרים למישהו על טעמו של מאכל כלשהו - מתוק, מר או חמוץ - אנו רק מרמזים את מה שהוא עתיד להרגיש, כלומר מכוונים אותו לצורה שעליו להגיע איתה להרגשה הנכונה. אבל ההרגשה עצמה, שהוא כבר מלא בה, זוהי חוויה שלו עצמו ולא של אחר. מכאן שקשה למקובל למסור לנו מה הוא מרגיש, מה נגלה לפניו ומה הוא עולם הנסתר.

מכל האמצעים שבעזרתם אנו יכולים להיעזר כדי להעביר את החוויה לאנשים שלא נמצאים בחוויה רוחנית, יש בעצם רק אמצעי אחד שמצליח לבטא את התפעלות האדם שנפתח עבורו העולם העליון - מוזיקה.

ולכן מקובלים, במקביל לכתיבת מאמרים עמוקים מאוד, גם כותבים שירה וניגונים. זהו אמצעי נוסף לבטא את הרגשתם, בצורה קצרה יותר, ישירה יותר, מלב אל לב, ללא מילים, דרך הצליל. כשהצליל נכנס לתוך ליבו של האדם, לנשמת האדם, הוא משנה אותו במשהו, מכוון אותו להרגשת העולם העליון.
למקובל יש נשמה כמו כלי ניגון שמכוון להפיק את הצלילים והתדרים הנכונים. כמו "כינור דוד". זהו לא כינור רגיל אלא זהו הרצון הפנימי שלו, הכלי הפנימי שלו, הנשמה שלו, שדרכה הוא מרגיש את המציאות, ובשירה ובניגון הוא מבטא את רשמיו והתפעלותו. כך יוצא שדוד המלך מתאר את התפעלותו מהעולם העליון בספרו הידוע "תהלים".

דורנו זכה למתנה גדולה מאוד מאת המקובל הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", שביטא בניגונים שלו את כל מדרגות הסולם הרוחני, ואת כל הרגשות העולמות העליונים. כששומעים את אותם ניגונים, מתקרבים להרגשה האמיתית של המציאות העליונה, לרוחניות. כשמאזינים להם, מתקרבים אט אט ונכנסים אל תוך העולם העליון. הצלילים הם האמצעי הקצר ביותר, הישיר ביותר, הפשוט ביותר, לחוות, ולו משהו, מן ההרגשה הרוחנית.

ניגון הוא ביטוי הרגש ללא מילים. מצד אחד הניגון יותר מופשט, מצד שני הוא יותר חד ומכוון. המקובל מבטא בניגוניו מצבים טובים יותר ומצבים טובים פחות, כוחות שליליים וכוחות חיוביים. לכן ניגון יכול להישמע לנו שמח או עצוב, אבל זוהי תפישתנו הסובייקטיבית בלבד. המקובל ששומע זאת, מרגיש ורואה את התמונות שהניגון מעורר בו וחש רק התפעלות.

במוזיקה הקבלית לא התווים עצמם הם החשובים, אלא כל הניואנסים הקטנים שיש בין התווים. איך הצליל נגמר, איך הוא מתחיל - ולא הצליל עצמו. זה מה שמבדיל בין מי שמנגן נכון למי שמנגן יפה.